ועדת הערר: רשות המיסים עלולה לשאת בהוצאות כאשר היא דוחה בקשות שלא בצדק
האם החלטה לא מוצדקת של רשות המיסים עשויה להשית עליה סנקציות? נסקור להלן מקרה שנדון לאחרונה בוועדת הערר בבית המשפט המחוזי בירושלים.
המקרה שהגיע לבית המשפט נדון בעולה חדש, יואל, אשר עלה לישראל בשנת 2014. מספר שנים לאחר עלייתו, סביב שנת 2020, רכש שלוש דירות מגורים, אחת מהן בירושלים. במסגרת הדיווח על רכישתה הצהיר יואל כי הדירה בירושלים מיועדת למגוריו.
נזכיר כי באותה תקופה תקנה 12 לתקנות מס רכישה, הקובעת הקלה לעולה חדש (להלן: "הקלת עולה"), קבעה כי עולה שרוכש נכס מקרקעין במהלך השנה שקדמה לכניסתו לישראל ועד שבע שנים לאחר מכן, זכאי להקלה במס רכישה בשיעור של 0.5% על שווי הרכישה של עד כ־2 מיליון ₪ ו־5% על שווי הרכישה שמעבר לכך. תנאי לזכאות להקלת המס היה כי הדירה נרכשה על מנת שתשמש למגוריו של העולה. חשוב לציין כי לפני כשנה, במסגרת תיקון לחוק, נוספה תקנה 12א אשר שינתה את נוסח התקנה ואת תקרות השווי ותנאי הפטור, אך נושא המאמר מתייחס לעניין אחר.
לצערו של יואל, קבלת החזקה בדירה התעכבה בכשלוש וחצי שנים ממועד הרכישה. העיכוב נבע מכך שהדירה הייתה מושכרת לדייר קודם, ואף בתום הסכם השכירות נדרשו הליכים משפטיים לפינויו.
לטענת יואל, היה מדובר באילוץ חיצוני שלא היה בשליטתו, וכי המטרה והכוונה שלו להתגורר בדירה הייתה כנה ואותנטית. בהתאם לכך, כאשר עבר להתגורר בדירה, הגיש כמקובל בקשה לתקן את שומת הרכישה לשיעור מס רכישה מופחת של 0.5% במקום 8%.
כאמור, בספטמבר 2023 הגיש יואל בקשה לתיקון שומה למנהל מיסוי מקרקעין, ובנובמבר 2023 דחה המנהל את הבקשה, כאשר הנימוק היה כי "פרק הזמן שעבר מיום קבלת החזקה בדירה ועד שימוש בדירה למגוריך לטענתך, אינו סביר". בתגובה, הגיש יואל ערר לוועדת הערר, בטענה כי דחיית המנהל אינה מוצדקת, וכי הפסיקה מכירה באפשרות למתן הארכות מועד בנסיבות דומות.
במהלך הדיון בערר התברר כי העורר הגיש השגה נוספת בעניין, ובהסכמת הצדדים הוקפא הליך הערר עד להכרעה בהשגה זו. לשמחתו של יואל, ההשגה התקבלה, והמנהל אישר את ההקלה המבוקשת.
אך האם בכך הסתיים הסיפור? לא. בעקבות קבלת ההשגה, עתר יואל לוועדת הערר לחייב את מנהל מיסוי מקרקעין בהוצאות ההליך, שכן עתה הוברר כי עמדתו המקורית הייתה צודקת, וכי לא היה מקום לדחות את בקשתו מלכתחילה.
המנהל טען כי הערר הוגש בטרם מיצוי הליכים, ולראיה ההשגה שהוגשה על ידי יואל לאחר מכן. לטענת המנהל, המסלול הנכון לדחיית בקשה לתיקון שומה (לפי סעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין) הוא הגשת השגה למנהל (לפי סעיף 87 לחוק), ולא ערר ישיר לבית המשפט (ועדת הערר). המנהל אף הבהיר כי "חידד את נהליו הפנימיים" בעניין זה.
ועדת הערר דחתה את טענות המנהל וקיבלה את הבקשה לחיובו בהוצאות, תוך פירוט נימוקיה הן במישור הפרוצדורלי והן במישור המהותי.
במישור הפרוצדורלי קבעה הוועדה כי המנהל שגה בטענתו. ראשית, "חידוד הנהלים" הפנימיים של המנהל נעשה לאחר הגשת הערר לבית המשפט, ומשכך כמובן שהדבר לא היה ידוע לציבור, ובוודאי שלא לעורר. בנוסף, המנהל עצמו סבר בעבר כי על החלטה הדוחה בקשה לתיקון שומה יש להגיש ערר ולא השגה. לפיכך, העורר פעל כדין מבחינה פרוצדורלית ואף בהתאם לעמדת המנהל בעבר.
במישור המהותי, ביחס לסבירות פרק הזמן עד לכניסה לדירה, ועדת הערר ציינה כי תקנה 12 המעניקה את הקלת המס לעולה אינה תחומה בזמן, וכי קיימת פסיקה רבה הקובעת כי המונח "זמן סביר הנראה לעין" לשימוש בדירה למגורים הוא גמיש ותלוי בנסיבות כל מקרה. במקרה שלנו, יואל הציג הסבר סביר ומניח את הדעת לעיכוב בכניסה לדירה (הסכם שכירות והליכי פינוי), ועובדה היא כי המנהל לא סתר את כנות כוונתו להתגורר בדירה. במישור המהותי, קבלת ההשגה על ידי המנהל לאחר שהוגש הערר, מחזקת את המסקנה כי עמדתו הראשונית הייתה שגויה.
לאור האמור, קבעה הוועדה כי יש מקום לחייב את המנהל בהוצאות. יחד עם זאת, הואיל וההליך הסתיים בשלב מוקדם, ולאור העובדה שהמנהל נהג "בהגינות" כלפי העורר בכך שקיבל בסופו של דבר את ההשגה, הוועדה פסקה סכום הוצאות נמוך יחסית של 2,000 ₪.
פסיקת ועדת הערר מהווה תזכורת חשובה כי על רשויות המס לבחון בקשות לפטורים והקלות באופן סביר ויסודי, וכי דחייה לא מוצדקת של בקשות עלולה לגרור חיוב בהוצאות משפט, גם אם ההליך מסתיים בפשרה או בקבלה של המנהל את עמדת הנישום בשלב מאוחר (תוך ניהול ההליך המשפטי). בנוסף, ההחלטה מדגישה את חשיבות הגמישות בפרשנות "זמן סביר" בהקשר של הטבות לעולים, ואת נטל ההוכחה המוטל על הרשות כאשר היא מבקשת לשלול הטבה כזו.
הכותב הוא עו"ד במשרד מאיר מזרחי עם א. רפאל ושות', חבר ועד מחוז תל אביב וסגן יו"ר ועדת מיסים בלשכת עורכי הדין
Eitan@maslaw.co.il